שולחן שבת - לפרשת תצוה שבת זכור
תוכן מקוצר של נושאי הפרשה: פרשת תצוה היא המשך של פרשת תרומה. בפרשתנו ממשיך הקב''ה לצוות את משה על עניני המשכן: שמן זית למנורה, בגדי כהונה, קידוש הכהן לעבוד במשכן, ומזבח הקטורת.
רעיון מהפרשה: בציווי על בגדי הכהונה נאמר: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנו לי'' [שמות כ''ח ג] .
נשאלת השאלה: מדוע יש כאן כפילות, ''אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה"?
ביאור העניין: חז''ל דרשו במסכת ברכות ''אין הקב''ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר ''ובלב חכם לב נתתי חכמה''.
ויש לשאול: כיצד מגיעה החוכמה בפעם הראשונה לאדם שהופך להיות חכם ואז הקב''ה נותן-מוסיף לו חכמה?
מתרץ רבי חיים מוולוז'ין בספרו ''נפש החיים'', על פי הכתוב ''ראשית חכמה יראת ה' ''. התחלת החכמה היא ''יראת ה' '' - יראת שמים, ויראה היא כמו אוצר - חומר משמר את מה שבתוכו, אך בניגוד לחכמה שאותה נותן ה', יראת שמים אדם צריך להשיג בעצמו וכמו שאמרו חז''ל : הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים''.
זאת כוונת חז''ל ש"אין הקב''ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה", מי שיש בו יראת שמים זוכה לחכמה מאת ה'. [על פי פנינים משולחן גבוה].
נראה לי להוסיף שלא נאמר חכמים סתם אלא נאמר ''חכמי לב''. חכם לב הוא איננו אדם שיש לו ידע באחד מתחומי הדעת השונים, אלא אדם שחכמתו מחוברת עם הלב שלו - עם המידות הטובות שלו ועם יראת השמים שלו. לכן אמרו חז''ל שגדול שימוש תלמיד חכם יותר ממה שלומדים ממנו תורה, כי ע''י שימוש תלמיד חכם רואים שהתורה אצלו היא תורת חיים. הוא לא רק יודע תורה, אלא שבכל אורחות חייו יש גילוי של התורה. ''את ה' אלוקיך תירא'' - לרבות תלמידי חכמים.
פינת הסיפור - מעשה בבן של מלך שיצא לתרבות רעה והתחבר לחבורה של פושעים ודבק בכל ההרגלים הרעים שלהם. כל הניסיונות לחנך ולהדריך את הילד בדרך טובה היו לשווא. המלך לא יכול היה לשאת את הבושה הגדולה שגרם לו בנו ובצר לו פנה אל טובי המחנכים והיועצים שיעזרו לו. הם הגיעו למסקנה שהדבר היחיד שיכול להציל את הבן המדרדר הוא להעלותו לספינה ולהביאו לאי מרוחק שממנו לא יוכל לשוב לארמון בכוחות עצמו, כך לבו ישבר והוא ילמד לקח.
המלך קבל את עצתם ובלב כואב שלח שליחים אשר העלו בכוח את הבן לאוניה שלקחה אותו לאי נידח. שם הוא הורד בכוח מעל סיפון האוניה לחוף. הבן צעק וצווח ניסה להיאחז בקצה האוניה אך לשווא, שליחי המלך דחפו אותו החוצה, והאוניה עזבה את המקום.
ישב הבן על החוף ובכה בכי מר וקונן על מר גורלו: "מי ידאג לי? מי יטפל בי? מי יסתכל עלי? ''
עוד הוא בוכה ומדבר לעצמו, והנה חלף לידו אדם זקן ושאל אותו ברחמים: "מה לך נער מדוע אתה ממרר בבכי? ". הנער סיפר לו בגילוי לב מי הוא ומה עבר עליו, והזקן השיב לו: "אל תירא אני מזמין אותך לביתי. אמנם אין זה בית מלכים, אך תוכל להיות אצלי. אתה תעבוד במשק שלי בשדה וברפת, ובתמורה תקבל אוכל ומקום ללון.
לבן המלך לא היתה ברירה , זו היתה הדרך היחידה שלו לצאת מהאי הבודד ולהגיע למקום שמישהו ידאג לו בצרתו. הוא חי בבית הזקן וסייע לו בעבודות שונות, הכיר את הסביבה ורכש לו חברים חדשים. מדי פעם הוא יצא לטייל ביער וקרה לו כמה פעמים, שבמהלך טיול במעבה היער הגיחה לעברו חיה טורפת והסכנה היתה גדולה מאד, אך תמיד ברגע האחרון הופיע פתאום ציד שירה בחיה הרג אותה והציל את חייו. פעם מצא חבורה של נערים ריקים ופוחזים והתחבר אליהם. בלכתו איתם בדרך, תפס אותו אדם לא מוכר וגרר אותו הרחק מהם, שם הוא נתן לו מכות נמרצות ואמר לו : הנערים האלה אינם חברה מתאימה לך, לך הביתה''.
פעם אחת הלך בכביש לפתע הגיחה לעברו מכונית וכמעט הוא נדרס, ברגע האחרון הופיע אדם והציל אותו מדריסה.
יום אחד לאחר כמה שנים הלך בן המלך עם חבריו ברחוב ופתאום התחיל לרקוד. חבריו חשבו שנטרפה עליו דעתו ושאלו אותו: ''מה קרה לך האם השתבשה דעתך''?
לאחר שהוא סיים את הריקוד הוא הסביר להם: "תוך כדי שהלכתי ברחוב התברר לי דבר שלא הבנתי שנים רבות והוא מסביר לי הרבה דברים משונים שקרו לי בשנים האחרונות. דעו לכם שאני בן מלך ששולט על הרבה מדינות אך אני לא התנהגתי כראוי לבן מלך וגרמתי לאבי בושה גדולה. לא היתה לו ברירה אלא להגלות אותי לאי הזה. כאן נשארתי לבד ופתאום קרו לי כל מיני דברים מוזרים", וכך הוא המשיך לספר להם על הזקן שלקח אותו לביתו, ועל הציד שהציל אותו מהחיות הטורפות ביער, ועל כל הדברים האחרים. הוא חייך אליהם ואמר: "פתאום תפסתי את כל העניין. ברור לי שאבא שלי עומד מאחרי כל הדברים שקרו לי. הבנתי שאבא שלי שלח את כל האנשים האלה שעזרו לי. ואני שמח שמחה גדולה ורוקד משמחה כאשר גילתי את העניין והבנתי שיש לי אבא כזה שלעולם לא יעזוב אותי ותמיד יעזור לי".
והנמשל הוא שאנחנו עם ישראל זה הבן הסורר ומפני חטאנו נענשו ע''י הקב''ה וגלינו מארצנו.
ובזמן של הסתר פנים, כאשר היינו בגלות רחוקים מארץ ישראל , אירע נס פורים, וכדברי חז''ל אסתר מן התורה מניין ? ''ואנכי הסתר אסתיר את פני ביום ההוא''. בנס פורים נתגלתה מערכת שלמה של ניסים והשגחה, ורק אם נציץ מעט במגילה - נגלה את יד ה' . בכל פסוק ישנם גילויים של השגחה פרטית, וזוהי השמחה הגדולה של פורים בימים ההם וגם בזמן הזה, לשמוח שיש לנו אבא בשמים שלא עוזב אותנו, ושתמיד עוזר ויעזור לנו, ממש כמו אותו בן מלך.
שאלת השבוע: איזה הלכות נוגעות לפורים שחל השנה במוצאי שבת?
תשובה-
א. אין להביא את המגילה לבית הכנסת לפני צאת השבת משום שמכין מקודש לחול.
ב. אוכלים סעודה שלישית כמו בכל שבת. אין צריך להפסיק לפני השקיעה. בברכת המזון לא אומרים על הניסים כי מה שקובע זה תחילת הסעודה שהיתה בשבת, גם לפי המשנה ברורה.
ג. במוצאי שבת אחרי קדיש תתקבל קוראים את המגילה, ואחרי קריאת המגילה אומרים ויהי נועם ואתה קדוש.
ד. כאשר מבדילים בבית הכנסת עושים הבדלה אחרי קריאת המגילה. וכתוב בפוסקים שאם אוכלים סעודה שלישית בבית ובאים אחר כך לתפילת ערבית לבית הכנסת, יש לעשות הבדלה בבית קודם שהולכים לבית הכנסת לתפילת ערבית ולשמוע קריאת מגילה
מושגים ביהדות - שבת זכור
השבת הקרובה היא שבת שקודם הפורים, מוציאין בבית הכנסת שני ספרי תורה, אחד - שקורין בו בפרשת השבוע שבעה קרואים, ואחד - שקורין בו למפטיר:" זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", שבסוף סדר כי תצא מספר דברים, וקורין אותה 'שבת זכור' על שם הקריאה הזו; ומפטירין אחר כך בנביא (שמואל - א טו): "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק". מצוַת עשה מן התורה על כל ישראל לשמור בלב איבה ושנאה לעמלק ולזרעו, ולזכור בפה את רשעותו, ונספר זאת לבנינו ולדורותינו מה עשה לנו אותו רשע בדרך בצאתנו ממצרים; עד אשר נאבד את זכרו מן העולם ונמחה את שמו שלא יישאר לו שריד ופליט, לא נפש אחת זכר או נקבה, ולא שום דבר אחר שנקרא על שמו. וזה הוא מה שכתוב בתורה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" וגו', "תִּמְחֶה אֶת זֵכִר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח"; ודרשו חכמים: זָכוֹר - בפה; לֹא תִּשְׁכָּח - בלב:
וכדי לקיֵּם מצוַת עשה זו של זכירת רשעותו של עמלק בפינו ושמירת האיבה אליו בלבנו, תקנו חכמים שיהיו קוראים פרשה זו בציבור ומתוך הספר, פעם אחת בכל שנה, בשבת שקודם הפורים, כדי לסמוך מחיַּת עמלק למחית המן שהיה מזרעו: ואף על פי שפרשה זו נקראת בכל שנה גם עם סדר פרשיות השבוע, בסדר כי תצא שקורין כמנהגנו בסוף הקיץ - חיָּבים לקרוא פרשה זו קריאה לעצמה בשעתה. כשקוראים אותה על הסדר, מתכוְּנים לקיֵּם מה שתִּקן משה רבנו עליו השלום להיות קוראים בתורה בכל שבת; וכשקוראים אותה בשעתה, לפני הפורים - מתכוְּנים לקיֵּם מצוַת עשה של זכירת השנאה לעמלק כמצווה עלינו בתורה. כיון שהקריאה בפרשת זכור בשעתה, היא משום מצוַת עשה דאוריתא, לפיכך היא חמורה, וצריך הקורא בתורה שיכוֵּן להוציא את הקהל ידי חובתם במצווה זו, והקהל צריך שיכוֵּן לצאת ידי מצוַת הזכירה בשמיעה מן הקורא כאילו היו קוראים בפיהם: יש שכתבו שאם לא שמע פרשת זכור, יוצא בשמיעתו בפורים קריאת פרשת 'ויבא עמלק'. מצות 'זכור' נאמרה לזכרים בלבד שמצווים להכרית זרעו של עמלק במלחמה. והנשים הואיל שאינן במצוַת המלחמה לפי שאין דרכן של נשים לצאת למלחמה - אינן מצוות גם במצוַת הזכירה. ואולם יש מן הפוסקים הסוברים שגם הנשים חיָּבות לשמוע קריאה זו מצד הדין, כיון שבמלחמת מצוה הכל יוצאים וכו':